Home » התנפצות

התנפצות

הוטחתי בחוזקה לקיר. היד שאחזה בי שחררה דרכי את זעמה. ובאחת מצאתי את עצמי מתנפצת לרסיסים. בכי מבוהל, צעקות רמות, זעם ואימה אינסופית אפפו אותי. רסיסיי רעדו עוד מספר דקות ונדמתי. ללא יכולת לזוז, ללא יכולת לדבר. ראיתי אותי מוטלת חלקים חלקים על הרצפה.
החושך סגר מסביב, הקור נכנס במלוא הכח והקפיא את הכל מסביב. שקט. דממת מוות. הרגשתי אותו יוצא מהחדר, לא מביט לרגע על שבריי המוטלים בתפזורת.
זכרתי את היום הראשון שהגעתי לכאן. איך הוא בחר בי מכולן, חשובה לי איכות הוא הצהיר בביישנות, לא רק החיצוניות. אוסף אותי אל חיקו, מתלבט רגע, מתענג, מביט בקימוריי, ידיו הבוטחות מתענגות על חלקלקותי מלטף אותי בקולו העמוק והחם. אותו הקול שקודם שצף בכעס והטיל את חיתתו בשעה שחלפה. כשהביא אותי אל ביתו, הכין מקום מיוחד רק עבורי, ראיתי את החיוך נסוך בו בכל פעם שנתקל בי, הארתי את יומו, את לילותיו. כשהוא היה עצוב הוא ידע שלא אאכזב אותו ואהיה שם עבורו. ואני הייתי. כל הזמן. שם. עבורו. זכור לי בוקר מיוחד. הוא קם בהתרגשות יתרה. "היום זה יקרה" התלבש בקפידה, קירקר סביבי ללא לאות, תנועותיו היו קלילות ומלאות מרץ. ידעתי שעד הערב, כשיחזור, אהיה עדה לפרטי היום שעבר עליו. הוא יצא את הבית מחוייך וחושני, ואני נשארתי לחכות לו. ממלאה את תפקידי בשמחה.
הדלת נפתחה באחת וריח בושם חריף נכנס יחד איתו. קול חדש בקע מהמבואה. התכווצתי לי בשקט בפינה, שלא לעורר מהומה חלילה. קול האישה היה צלול ומלא תשוקה. לא קינאתי ידעתי שהיא לא תתפוס את מקומי. זכרתי את הנשים הרבות שבאו והלכו. מגיחות לפתע, ליומיים או יותר ואז נעלמות כלא היו. אבל אני תמיד הייתי שם. גם הפעם הוא לא שכח אותי והביא לי פרחים. חרצניות אדומות, בדיוק כמו שאני אוהבת.
את היום המיוחד הזה אני לא שוכחת, אשת הבושם הנצחי, כך כיניתי אותה ללא ידיעתם, התגלתה כשוכנת קבע. רב הזמן היא התעלמה ממני. אבל הוא, לא שכח אותי לרגע, המשיך להביא לי פרחים, להביט בי בבוקר באהבה אינסופית, מלטף אותי בעיניו החומות, נושם אותי אל תוכו.
הלילה הכבד ירד עליי וככל שנקפו השעות הבנתי שהוא לא יבוא לאסוף את שבריי , לא ילטף אותי יותר. הבדידות שהייתה מנת חלקי לפני שאסף אותי אל ביתו החלה מרימה את ראשה, לועגת לי, מפלסת דרכה אל מה שנשאר ממני. ידעתי שככה אני לא רוצה להמשיך את הוויתי. קיוותי לפחות שהוא יחזור להוציא אותי מפה.
צעדים לא בוטחים פתחו את הדלת והוא עמד שם מבוייש, טרוף שינה, חסר חיים, נבוך. מביט בי בבושה שלא נגמרת. אני מיד סלחתי לו. רק שיפסיק את הקור הזה שחודר בין שבריי, רק שיעזור לי לאחות את עצמי, להמשיך את הווייתי לצידו.
הוא רכן אליי לאט, מחשב כל צעד. ראיתי את חוסר האמונה בפניו. ראיתי לרגע שהוא מוותר עליי, ולא יכולתי לצעוק. השתיקה המעיקה שלו לא גילתה לי דבר. ידעתי רק שהמבושמת כבר לא תבוא.
סליחה רפה הגיחה מבין שפתיו. היייתכן? הייתכן שהוא לא ייוותר עליי וימצא דרך נאותה לשמר אותי אצלו. הוא עיסה את דפנותיי בידיו הבוטחות, ליטף את קימוריי, אסף אותי אל חיקו שבריר אחר שבריר.
אולי לא תחזרי להיות בדיוק כמו פעם, אבל אני תמיד אראה בך שלמות אמר בחיוך מתוק בשעה שהחזיר אותי למדף. עכשיו רק נותר לקנות לך את הפרחים שכל כך הולמים אותך. "סליחה ואזה יקרה שלי"

Name of author

Name: lilev

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *