Home » יום הולדת

יום הולדת

לילה. חריקת הכסא מנסרת את השקט במתינות. אימי ממשיכה להתנדנד מחכה בסבלנות הראויה למעמד זה. מלטפת את בטנה. שרה שיר ערש חרישי. שלווה טבולה בדאגה קלה אופפת אותה. עיניה נעצמות, שפתיה מיובשות והיא ממשיכה בתנועה הקצובה של הכסא. יודעת שהנה זה מגיע. השלפוחית הלוחצת לא מרפה. גורמת לה לטלטל שוב את גופה אל עבר בית הכסא.
קסם מהלך עליה, גלים גלים באים בתוכה צירי הלידה. מעסים את גבה. נמתחים אל עבר שיפולי בטנה. חורצים בבשרה החי. ללא רחם.
"שלום, הגיע הזמן" היא פורטת על אוזן בעלה. אבי קם וחיוך נסוך בעיניו הטרוטות. "יש לקרוא למיילדת" מזכירה לו אימי ברחש קולה המלטף באוושת כאב.
צעקה מפלחת את השקט עם אור ראשון "תביאו את המיילדת!!!!!!!!!!!!!!!". מהגבעה הסמוכה נפתחת הדלת בחוזקה וילדה יחפה רצה במורד הדרך. קולה המתנגן ממלא את חלל הרחוב המתעורר אל שחר חרישי, "הביאו את המיילדת אל רֶבּקָה"
קורי השינה ניתקים במהירות מעיני מזל והיא שמה פעמיה אל ביתה של רֶבּקָה מלווה בקולות צהלת הרחוב המעכל את השמועה. מקדם בברכה את הלידה הממשמשת ובאה.
עוד היא נכנסת אל ביתה של רֶבּקָה וכבר עומדות שתי שכנותיה עם מגבות, מים חמים ואור של בוקר בעיניים.
מזל חובקת את רֶבּקָה בידיה שולחת אל תוכה ליטוף מרגיע. מעבירה בה כוח לבאות. שתיהן מתמזגות לגוף אחד שנע בקצב איטי ומרגיע.
"כשאת מרגישה ציר לחצי את ידיי" לוחשת מזל לאוזנה של רבקה. לחיצה נוקבת לא מאחרת לבוא. ועוד אחת בעקבותיה. מזל מבינה שהרגע מתהווה בין רגליה של רֶבּקָה. בתנועה רכה משכיבה מזל את רֶבּקָה על גבה. מפסקת את רגליה ובוחנת בידיים מיומנות את גופה. "כשאת מרגישה את הציר הבא. תלחצי" מבהירה מזל לרֶבּקָה. שלוש שניות עוברות ורֶבּקָה לוחצת. בשקט. רק רחש שפתיה נשמע כשאוושה קלה המרצדת בין העצים. רֶבּקָה נעה בקצב אחיד על פי הוראותיה של מזל… "הנה הראש כבר יוצא… עוד לחיצה או שניים והרך יוולד" מעודדת מזל, מנסה להבין את פשר הלחש השליו של רֶבּקָה.
שלושים דקות מאז שנכנסה אל ביתה של רֶבּקָה חובקת מזל תינוקת בריאה. תכול עיניה כמו בוהק למרחקים. היא יודעת שמשהו בלידה הזו הוא אחר מכל מה שהייתה עדה לו עד כה. מזל מביטה בשכנותיה של רֶבּקָה ומבקשת אותן לצאת את החדר "כמה דקות אני אנקה אותה ואקרא לכן"
רֶבּקָה שוכבת על גבה ושלוות עולם אינקץ אופפת את פניה. טבורה עדיין מחובר לטבורי. "את בסדר? " שואלת מזל. רֶבּקָה מביטה בה בחיוך עילאי ולוחשת "השלמות התגלתה בי…"
"אל תזוזי אני אנקה אותך "
מזל מתבוננת סביב ומגלה כי לא רבה המלאכה. ריח מוזר עולה באפה. נקי, מלוח, טהור, מביא איתו בשורה של שלווה. היא מתבוננת בשלולית המים שירדו מגופה של רבקה ואפה מזהה את הריח העולה אל תודעתה. ים. זהו ריחו של הים. בתנועות קצובות ובהכחשה חדה היא מנקה את עדות הלידה מסביב.
"שאקרא לשלום לחתוך את חבל הטבור?" פונה אל רֶבּקָה, עדיין מנסה להבין את פשר מי הים שנקתה.
"אני חושבת שהוא יהא גאה" עונה רבקה.
אבי, תמיר ובעל עיני שקד שחורות. אוחז ביד נבוכה את מספרי החובשים וחותך את חבל הטבור. הוא מביט בפלא הספון בין ידיה של אימי. ולוחש "שלווה" רֶבּקָה מסכימה איתו ללא אומר, גם מזל מרגישה שאכן זה השם המתאים ביותר לרכה הנולדת.
מזל אוספת אותי אל ידיה הבוטחות "אחטא את טבורה" היא מציינת בשקט, כמו גם היא נדבקה בשלווה השרויה מסביב. משהו בה עדיין מרגיש מוזר.
מזל, מביטה אל תוך עיני ולוחשת "ילדת הים" היא מנקה את גופי אט אט. "תראו איך שיד ימינה קפוצה" היא מחייכת אל עבר הורי… "ושמאלה פרושה לרווחה" עונה לה אבי.
מזל פונה אלי ברכות המקצועית שלה "רק אנגב את כפות ידיך ותוכלי לקפוץ אותן שוב" אבל כף ידי הימנית קפוצה בחוזקה. לא מרפה. באומנות של מיילדת מצליחה מזל לפתוח את ידי. קול נפילה צלול מלווה את עיניה ההמומות. "מה קרה?" שואלת אימי בדאגה. "ילדת מלאך של ים" אומרת לה מזל ומושיטה אליה צדף קטן שהיה חבוי בין אצבעותיי.

Name of author

Name: lilev

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *