Home » ילדים יודעים להביא אושר לכל מקום

ילדים יודעים להביא אושר לכל מקום

הערב בחוץ כיבד אותי בקרירות נעימה באמצע אוגוסט המחניק, ידעתי שהעולם כמו מכבד את עצבוני ונותן לי לרגע מנוחה מהחום המעיק. כיתתי רגלי בין רחובות ילדותי המופלאה בתחנה המרכזית הישנה.
נכנסתי לבית המחסה, שוב נתקלו עיניי בשלט המאיר "אור החיים" אור אולי היה בו וחיים? נו טוב מזווית מסויימת אפשר אולי להאמין גם בזה.
חיימון, הילד שכולם אהבו, רץ אלי עם ידיים פשוטות לצדדים הנפתי אותו באוויר ונתתי לו את החיזוק שהוא כל כך השתוקק לו.
"חיימון, מה עושים היום?" שאלתי.
"לא בא לי" הוא ענה,
"זה לא מה ששאלתי".
חיימון כיאה לילד שלא מוצא תשובה חמק מבין זרועותיי ורץ אל עבר נועם שעמד משתומם בפינה, תהיתי במה נועם הוגה עכשיו. ילד מלא מחשבות פאר.
חיימון הציע לנועם להצטרף אליו למשחק ה"חבוט אותי". אין סוף מרץ בילד צעיר בשנים שזכה באופטימיות מוגזמת.
את הוריו לא ראה חיימון כבר קרוב לשנה, למרות שהבטיחו שיבואו לקחת אותו "מהר מהר". אביו נכנס ויצא מבית הכלא בעוד אימו התמסרה לעבודת הזנות שמימנה לה את הזיות העולם הפרטי שבו חיה. אי אפשר היה שלא להתאהב בילד מלא השמחה הזה. למרות שהוא דרש תשומת לב אופטימלית הוא ליווה זאת תמיד בצחוק מתגלגל שלא ניתן היה לעמוד בפניו. אני גם לא ניסיתי להתנגד לאושר הגדול שיצא ממנו, לא פעם חשבתי שזה מכסה על עצבות גדולה שיש לו בפנים. את הוריו לא הזכיר, כאילו שמעולם לא היו. אבל אני הייתי שומעת אותו בלילות מדבר אל אמא "יום אחד את תבואי לפה, כמו שהבטחת, את רק קצת עסוקה עכשיו, ואני מסתדר אמא אל תדאגי לי" לא ריחמתי עליו, למרות שליבי היה מזיל דמעה בכל פעם ששמעתי אותו. אל אביו מעולם לא דיבר. הוא פשוט לא היה קיים מבחינתו.
נועם נענה לאתגר של חיימון והחל לחבוט בו בכרית שהייתה מונחת על הספה בחצר. תוך דקות הצטרפו אליהם שאר הילדים, אני עמדתי מהצד מחייכת. ילדים יודעים להביא אושר לכל מקום.
בית המחסה היה מקום נקי מסודר ומלא בצבעים ואור שהכניסו בו כישרונות הילדים. הוא שימש בית חם ל – 300 ילדים ונוער . כל אחד עם הסיפור הפרטי שלו, כל אחד חיים שהעולם לא טרח להראות לו את הטוב שבו. הצוות האמין שיש בו בעולם הזה משהו חיובי והשתדל להנחיל זאת לשוכני המקום.
שירה הגיעה אליי בוכה לאחר שנחבטה במשחק ה"חבוט אותי" מעבר לדרוש. הפסקתי את המשחק באחת מסבירה שוב לילדים את הגבולות.
נועם היה הראשון להתמרד. "תראי, יש לנו מכאובים, ואנו נוציא אותם בלהכאיב חזרה"
הושבתי אותו על ברכי "ואם תכאיב חזרה, לא יהיו לך יותר מכאובים?"
נועם הביט בי ארוכות. "זה לא הצליח לי עד היום אבל אני בטוח שיום אחד זה יצליח" צחקתי בקול רם.
נועם נעלב. "מה זה מצחיק?" אמר בעין דומעת.
"אתה יודע מה? עד שזה יצליח לך בוא ננסה בדרך אחרת להוציא לך את המכאובים"
"נו נראה אותך" התריס.
"אולי אני אנסה למשוך לך אותם חזק מהלב"
"לא זה יכאיב לי"
"אז אולי אני אנסה להעלים אותם עם כף עץ גדולה"
"נו באמת את לא חושבת שאפשר באמת להוציא את המכאובים שלנו, נכון?" הביט בי בעיניים החכמות שלו. קוויתי שהוא הבין את שהוא אמר לי.

הלילה החל לתת אותותיו. דני הגיע לעזור לי לארגן את החבר'ה לשינה. סידרנו את עשרים ושלושה הזעטוטים במעגל לתפילילה. בטקס התפילילה סיפר כל ילד על קושי שהיה לו היום, על שמחה שחווה והביע משאלה. לילה לילה לפני השינה האזנתי לילדים שכל כך אהבתי. גליה שתמיד מוצאת סיפורים על חיות, מני שהיה לו קצת קשה להבדיל בין טוב לרע, תמיר שהאמין בפיות, דניאל שהזכיר לי כל כך את סבי.

Name of author

Name: lilev

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *