Home » היה או לא יהיה

היה או לא יהיה

הכרתי אותו בעבודה, ירא שמים אמיתי. בתחילה הוא היה מביט בי רק במקרה. לא באמת מעיז להשיר אלי מבט. אני רק חייכתי בכל פעם שהוא עבר. משהו בדוסיות שבו משך אותי אליו. משיכה עזה. רציתי לפרוץ לו את מעטה הקדושה שאפף אותו. רציתי לדעת שהוא בשר ודם כמוני. הייתי מתבוננת בו כשהיה אוכל את ארוחתו הכשרה, לבד במטבח. לא יוצר קשר. עסוק בעמלו. מפרנס משפחה. תהיתי על גודלה. פעמיים בשבוע הוא היה יוצא מוקדם מהרגיל. הסקתי שהוא לומד.
בוקר אחד הגעתי מוקדם מאד וראיתי אותו עומד בחוץ מניח תפילין. הכרתי את הדת מקרוב. אבל לא כל כך מקרוב. היינו לבדנו במשרד והחלטתי להעיז אליו מבט לא בהחבא. הוא הביט בי והרגשתי את העוצמה החבויה בנינו. זרם עבר בנינו. זרם אמיתי.
הוא לא הוריד את עיניו ושאל "איך את עושה את זה?"
"את מה?" שאלתי
"את זה" הוא אמר.
הסמקתי והורדתי מבט. "אז אתה מגיע תמיד מוקדם?"
"כן, ככה יש לי שעתיים של שקט לעבוד עד שכולם מגיעים". חייכתי והלכתי אל שולחני.
הוא ניגש אלי "את רוצה קפה? אני מכין."
ידעתי שהצלחתי. הצלחתי להגיע אל הרבד הראשון של האדם שבו. הנהנתי ללא מילים. המילים היו מיותרות.
יומיים אחרי הגעתי שוב מוקדם. הפעם במתכוון. בציפיה דרוכה לראות אותו שם. דידתי אל המשרד, רגליי כשלו. ידעתי שהוא יהיה שם. לא ידעתי למה באמת לצפות. הבטתי אל השמים בתחינה אל אלוה שלו שיראה לי מיופיו ולו רק זו הפעם.
"את שותה ללא סוכר" קידם את פניי, כמו ידע שבאתי רק עבורו. "ומעט חלב" הזכרתי לו.
הוא חזר עם הקפה והתיישב מרחק נגיעה ממני. אבל לא נוגע. רק את נשימת הבל פיו הרגשתי.
לא יכולתי לדבר. לא יכולתי לזוז.
הוא חייך אלי את חיוכו המקסים ואמר "מה את רוצה לדעת?"
"הכל" עניתי לפני שאתחרט.
"בשביל זה צריך כמה שנים"
"אני מתכננת לחיות עד אז".
כמו עץ המשיר את עליו אחד אחד הוא השיר מעליו את מעטה הסודיות. ככה למדתי כי הוא חי בנפרד ויש לו בן שאותו הוא אוסף פעמיים בשבוע.
הבקרים הפכו למשהו מרתק. הוא דיבר איתי על הכל, רק לא על דת. כמו הרגיש כי זה יפריד בנינו, ואני שאלתי רק על הדת. והוא ענה בסובלנות ולא מתוך שכנוע. כמו מוסר לי מתכון של עוגה מיוחדת.
הייתי חייבת לגעת בו. הרגשתי כל נים וכל תא בגופי זועקים עד לב השמים "לגעת"
והוא שמר נגיעה.
ואני לא יכולתי יותר.
אבל כיבדתי את השמירה שלו.
יום חמישי הגיע ואני ידעתי שאעבור יסורים קשים גם השבת.
הוא הביט בי בבוקר לפני שההמולה מתחילה ושאל "את עובדת גם בימי שישי?"
חייכתי ועניתי לו "אני אהיה פה".
יום שישי הקדוש. יום שישי זה בעצם ערב שבת
יום שישי מכינים את הכל לקראת שבת המלכה.
ואני הכנתי ועוד איך הכנתי.
כמו מתוך תיאום מושלם הגענו למשרד בשחר.
"אני חייב חיבוק אחד, רק אחד כדי שיהיה לי איך לעבור את השבת" אמר לפני שנפרדנו.
החיבוק היה מלא בתום. הרגשתי כמו אני מחבקת את ארון הקודש בכבודו.
כל הזמן אפפה אותו קדושה נקייה כזו. ירא שמים אמיתי.
בתוכי קראתי לו "איש האלוהים"
"אני אתקשר בצאת השבת" אמר בפשטות ויצא אל סידורי השבת.
השבת הייתה מלאה ציפיה דרוכה. לא שמרתי עליה, רציתי שהיא תעבור מהר. שתצא כבר.
"חשבתי עלייך כל השבת" שמעתי את קולו מהדהד… "אני אחכה לך עוד כשעה" הצלחתי להנהן ולרשום את הכתובת בידיים רועדות.
עברתי את מפתן דלתו ותחושה עילאית של קודש אפפה אותי.
חיבוק ועוד אחד.
משקה קר.
שלא צינן ולו לרגע את החום הרב שעבר בנינו.
התבוננתי בו וידעתי שנעשה את זה.
הפשטתי אותו לאט לאט. כל שכבה, הרגשתי קרובה יותר אל ממלכת הקודש.
פתאום הבחנתי בציצית. נבוכה התרחקתי ממנו קמעה. "מה עושים עם הדבר הזה?" שאל קול בתוכי.
הוא הוריד אותה לאט לאט קיפל ושם בעדינות בצד.
עשינו אהבה. אהבה תמה. טהורה. אני ואיש האלוהים.
אני והקודש הזה שהתבייש כל כך במגע שלו. שראה בי יציר בריאה ראוי.
העדינות בידיו, הרוך, הפחד, החשש.
"הכי חשוב לי שתהני" הוא חזר ואמר.
ואני הובלתי אותו בין נפתולי גופי. מרשה לו לגעת בכל מקום. מרשה לו לעשות בגופי כל העולה על רוחו.
מרשה לו.
נפתחנו אחד לשניה לאט לאט.
והוא גמע אותי בכל רמ"ח אבריו.

התעטפנו זו בזה. ולי התרוצצו מיליון שאלות בראש. הוא היה נינוח.
"גרמת לי עונג עצום" חייך אליי. ואני הרגשתי מוכנה לסיבוב נוסף.
שהגיע.
התוודעתי אל נפלאות לשונו. לשונו הסתבר חלקלקה לא רק במילים. הוא עינג אותי כל כך. ואני תהיתי מאין הוא יודע כל זאת. התמכרתי לו. לריח גופו, ללחות לשונו לעדינות ידיו. לרוך מגעו.
אהבתי אותו. ולא הצלחתי להודות בכך.
אני, אני מאוהבת בדוס!
ירא שמים, אמיתי.

Name of author

Name: lilev

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *