Home » כדור בראש. מזהב.

כדור בראש. מזהב.

לכבוד סיום היום הרע שהפך לערב טוב, אספר לכם את הסיפור על המסגד מזהב. הסיפור מתובל קצת עם הדימיון לטשטש את עובדות המציאות היכולות לחשוף סוד.
לפני כעשור נבחרתי לייצג את החברה בה עבדתי במקום רחוק ועלום, שלא אוכל להוסיף מעבר לכך. שהייתי שם 12 יום מרתקים. באחד הימים החליטו המארחים שלי לקחת אותי לטיול בארץ שהם גאים בה כ"כ. ארץ שבה כולם מקבלים הכל, מיום הוולדם. רק דבר אחד אין להם – את החופש לבחור. הם קנו ג'יפ חדש ויפה לכבוד הביקור שלי, עלינו על הג'יפ והנסיעה הייתה רגועה. מאד רגועה. שירים נחמדים ברדיו, מזגן נגד החום והלחות ואז אחד החבר'ה אמר: אולי ניקח אותה למסגד של המלך? ואני חשבתי לעצמי. כן. בטח זה נשמע אחלה. והם שאלו אותי אם זה בסדר שנלך למסגד?
הדרך החביבה הפכה אט אט למנוכרת, שוממה, ואני חשבתי לעצמי, למה שמלך יבנה לו מסגד כל כך מבודד. אחרי כשעה הם אמרו לי שכשנגיע אצטרך להקשיב טוב טוב להוראות. עדאן, ציין במיוחד שאם אני לא בטוחה ולא מבינה משהו שפשוט אעשה מה שהוא עושה. ואני חשבתי מה כבר יכול להיות במסגד של מלך. מרחוק התגלתה חומה. תמימה למראה משתלבת בנוף. ככל שהתקרבנו לחומה החבר'ה ברכב נדרכו ונראו מתוחים יותר ויותר. משהו מוזר הורגש באוויר. תחושה מתח שהלכה והתעבתה למשהו מאיים ככל שהתקרבנו לחומה. שקט כבד ומרעיש בלב.
ואז ראיתי את השלט הראשון, הסתכלתי טוב קוראת שוב ושוב, ומנסה להבין מה שאני רואה. הכתובת היתה גדולה, ברורה, לא משאירה מקום לספקות. התמונה הבהירה מעל לכל ספק, מי שעובר את החומה, מקבל כדור בראש. ואני מביטה עליהם וחושבת למה לוקחים אותי למקום שיורים בו לאנשים בראש? אולי זו מתיחה. אבל המתיחות שלהם מבהירה לי שזו לא מתיחה. ואז הבנתי את הבקשה להשמע בדיוק להוראות. שלא נחטוף כדור בראש. בתנועה לא רצונית ליטפתי את שערי מנסה לחשוב איזו מן הרגשה זו לקבל כדור בראש.
הג'יפ נוסע לאורך החומה והשלטים בכל 20 מטר. מתקרבים לשער שסביבו עומדים שומרים על כל מטר רבוע. כולם עומדים זקופים, מתוחים, חלקם עם רובים שלופים. רק מחכים לאיזה ראש לתקוע בו כדור. אני מבטיחה לעצמי שזה לא יהיה הראש שלי. עוצרים. כולם ירודים מהרכב ואני נצמדת לעדאן. הוא בטח יודע איזה טעות אסור לעשות. שלושה שומרים מקבלים אותנו בחיוך רחב, ואחד מהם לוחץ את ידי חום רב. מסתבר שאני אורחת הכבוד. אני והראש שלי עוברים את השער ומולי נפרשת דרך מסותת בדיוק מושלם. מהר מאד אני מבינה לפי הסימנים אני צריכה ללכת רק בדרך הזו. להביט רק קדימה ולא לסטות מהשביל. השביל מוליך לגרם מדרגות רחב עשוי שיש שחור, עולה במדרגות וחושבת שבטח יש מתחתן גופות של כל אלה שלא שמרו על ההוראות. במעלה מדרגות השיש ניצב מולי שער ענק מזהב. לידו שומרים. בלי להביט בנו הם פותחים אותו מבקשים ממני לחלוץ את נעלי, ומכניסים אותי למסגד. זהב. טונות של טונות של זהב. הכל עשוי מזהב. המקום גדול. הקירות מזהב, הרצפה מזהב, עומדת משתאה. מסונוורת. חושבת על כל הרעבים שאפשר להאכיל פה רק מבלטה אחת.
אחד השומרים מסביר לי למקרה שלא הבנתי, שזה הכל זהב אמיתי. מבקשת רשות לעשות סיבוב להכנס לכל הפינות, עדאן מביט בי כאילו סימנתי את המקום בראש שבו יתקעו לי את הכדור. אני שותקת במבוכה. בפחד אחד השומרים מביט על רעיהו, במבט שאני לא יודעת לפענח. אומר לו משהו בערבית מהירה. ואז פונה אלי. בסיבוב חד ואומר לי "תפדלי" ואני? אני מביטה בעדאן שמביט בי בלי צבע בפנים, ועדאן אומר לי לכי זה בסדר. והם כולם עומדים שם בפתח, ואני בהיסוס רב הולכת, לכל פינה, ליד כל קיר, נעצרת ליד כל מנורה, מתפעלת מכל נברשת, והכל זהב. זהב. זהב. אני לא מצליחה לתפוס את כמויות הזהב של המקום הזה. הידיים שלי בכיסים חזק, שחלילה לא אתפתה לאיזה זהבצי'ק קטן. כזה שיסדר אותי לאיזו יאכטה קטנה. אחרי חצי שעה שאני לא נרגעת, אני מבחינה בשומרים מסתכלים עלי, כמו אני ילדה המגלה את טויסאראס לראשונה. מחייכים, משועשעים. עדאן עדיין בפנים חתומות, הצבע קצת חזר אבל הוא דרוך. הדריכות שלו משדרת לי תמשיכי תראי שכיף לך ואת רוצה עוד. ואני שכבר מרגישה מיצוי ממשיכה עם חיוך שהוא כבר עייף. עוברת עוד כרבע שעה ואני חוזרת אל השער. השומר שואל אותי זהו? ואני לא יודעת מה נכון לענות. אז אני מביטה בו מחייכת כאילו נעתקו המילים מפי. בראש אני ממשיכה לחשב את מספר הרעבים שהמקום הזה יכול להציל. כלומר הם כבר שבעים מאד. השמינו. הרעבים בראש שלי.
השומר מביט על עדאן ואומר לו, חילוואי הדי, יפה זו. ואני מבינה ולא אומרת מילה. הוא מסמן לנו לצאת. אני נצמדת לעדאן וחושבת כמה הוא מקסים שלמרות הפחד הזה הוא הביא אותי לראות את המקום הלא יאמן הזה. אנחנו חוזרים לאט בדרך שבה באנו. מהצעדים של עדאן אני מבינה שאסור להראות שאנחנו ממהרים לצאת משם. מגיעים לשער היציאה ושם מחכה לנו קערת פירות ענקית. לא מזהב. ואני רק רוצה מים. מים. לא רוצה פרי. ולא ענק. אבל מבינה שאני אוכל מהפירות האלה. אחרת הכדור והראש יפגשו. אחרי שעה של גינוני טקס ובליעה כשהושט סתומה, אנחנו עולים חזרה לג'יפ. נוסעים. רחוק משם.
סוף דבר: חומת הפחד, המסגד מזהב על שומריו המאומנים לכוון לראש – קיימים במלא הדרם. תודה לעדאן על החוויה הזו.

Name of author

Name: lilev

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *