Home » והעולם שתק

והעולם שתק

והעולם שתק.
הסתובבתי לאחור, הבטתי לפנים, יגעתי לשמאלי ולימיני, הכל רעש וגעש סביבי.
ובתוכי שקט.
השקט לא העיק עליי כלל הוא אפשר לי להיות, להמשיך לחדור אל בתי האנשים, אל לבבות החלשים, אל מבוכי המצבים, להביט בהם רגע או יותר ולהמשיך לתהילה הבאה שלי.
הבוקר השמשי איים להתחלף בחורף אימתני. ראיתי אותם, עינהם מביטות בי חסרי אונים, יודעים כי אבוא להכות בהם עוד הלילה, בטנם תכאב מהצלפותיי שאינן מרפות, אוזניהם יאטמו לבכי ילדיהם ורק חלום רחוק ולא ממומש ליום שבו ארפה מהם יחזיק אותם בחיים גם הלילה הזה.
עברתי בשכונה המרוטה, מחייך לי לאיטי, יודע שמכאן לא באמת יגרשו אותי, אני אמשיך להביע את כוחי, מלוא אוני, והם ימשיכו להזין אותי, לתת לי את המקום הלא ראוי שלי – לחיי נצח.

זרי הדפנה שעליהם נחתי מהצלחותיי האינסופיות, החלו מטלטלות את קצותיי וחשתי בנפילה המתקרבת ובאה. קורבנותיי שרועים לרגליי אין להם באמת מוצא או יעד ממני והלאה. הבנתי שאני חייב להפיג את השעמום הזה בהרפתקה חדשה. אצא לי השוקה אל שווקי החיים השוקקים של העולם. אל עולם העושר המתבוסס בבדידותו, אביא אליו את יתמות האושר עד עפר, אכלה בו את כשרוני, אמלא את כיסיי עד תום.
נרעשתי כולי אל עבר הכיבוש הבא, מודד בשקיקה את גודל האסון והחורבן שאצור במו כשרוני. מתענג לרגע שבו אראה את ההשתוממות על פניהם. אני במלוא הדרי טופח על חייהם, מעקר את הוויתם ברגע שלם של אימה. מוביל אותם בבטחה רעועה אל משכני הדל, המזוהם, חסר הצבע.
הפעם החלטתי להנות מרגעי המהפך לאט. להחדיר את התודעה על קיומי צעד אחר צעד. להוליך אותם בשבילים נפתלים, המתעתעים לתקווה, מבזיקים לרגע באור שקרי חסר רחמים. ראיתי אותם נאבקים בבורות שטמנתי להם, מורטים את עצביהם, כוססים את צפורניהם עד כלות. מתפללים על נפשם, על כבודם, נרמסים אל מול ההמון המתמלא חדווה נקמנית, שמחה לאיד. פיסות דקות של צער נזרקו לעברם ממכובדי העיר, עת סתמתי עליהם את הגולל, הורדתי אותם מנכסיהם.
ליבי החסיר פעימה כשהילדה זהובת השיער שאלה את פניו הנפולות של אביה "עכשיו אנחנו עניים?"
"לא לאורך זמן" הבטיח לה האב. חייכתי, אתם שלי עכשיו, חגים במעגל שלי, מפארים וממשים את מהותי.

עוני.

Name of author

Name: lilev

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *