כדור בראש. מזהב.

לכבוד סיום היום הרע שהפך לערב טוב, אספר לכם את הסיפור על המסגד מזהב. הסיפור מתובל קצת עם הדימיון לטשטש את עובדות המציאות היכולות לחשוף סוד. לפני כעשור נבחרתי לייצג את החברה בה עבדתי במקום רחוק ועלום, שלא אוכל להוסיף מעבר לכך. שהייתי שם 12 יום מרתקים. באחד הימים החליטו המארחים שלי לקחת אותי לטיול Continue Reading

לעמוד באוויר

לא שאלתי. כי לא הייתי צריכה לשאול. הבנתי. השתיקה שלך הסגירה שחיכית שאשאל. לא שאלתי. נתתי לאמירה שלך לעמוד באוויר. לחבר ביננו. לתת לנו מקום של ביחד. אמרת לא אוהב. את זה. ואני הבנתי, למה. מה יש בזה הזה שאתה לא אוהב. השתיקה הדקה, הארוכה, שהפכה לנינוחה. ידעתי שרצית שאשאל. לא שאלתי. הבנתי

היה או לא יהיה

הכרתי אותו בעבודה, ירא שמים אמיתי. בתחילה הוא היה מביט בי רק במקרה. לא באמת מעיז להשיר אלי מבט. אני רק חייכתי בכל פעם שהוא עבר. משהו בדוסיות שבו משך אותי אליו. משיכה עזה. רציתי לפרוץ לו את מעטה הקדושה שאפף אותו. רציתי לדעת שהוא בשר ודם כמוני. הייתי מתבוננת בו כשהיה אוכל את ארוחתו Continue Reading

התהוות שווא

חיי היו קשים מנשוא. מרגע שהתהוותי, ידעתי שזמני קצוב. לא ידעתי איך אעלם, לא ידעתי מתי יום גזר הדין, אבל ידעתי שיום זה יהווה טרגדיה. קבעתי את מושבי עמוק בתודעתה. קמתי איתה, אכלתי איתה, הלכתי איתה, דיברתי איתה, הזדיינתי איתה, כל הזמן יחד. מחוברים. היא חיה את חייה ואני הצל החבוי בתוכה. יודע את מהותה. Continue Reading

ילדים יודעים להביא אושר לכל מקום

הערב בחוץ כיבד אותי בקרירות נעימה באמצע אוגוסט המחניק, ידעתי שהעולם כמו מכבד את עצבוני ונותן לי לרגע מנוחה מהחום המעיק. כיתתי רגלי בין רחובות ילדותי המופלאה בתחנה המרכזית הישנה. נכנסתי לבית המחסה, שוב נתקלו עיניי בשלט המאיר "אור החיים" אור אולי היה בו וחיים? נו טוב מזווית מסויימת אפשר אולי להאמין גם בזה. חיימון, Continue Reading

התנפצות

הוטחתי בחוזקה לקיר. היד שאחזה בי שחררה דרכי את זעמה. ובאחת מצאתי את עצמי מתנפצת לרסיסים. בכי מבוהל, צעקות רמות, זעם ואימה אינסופית אפפו אותי. רסיסיי רעדו עוד מספר דקות ונדמתי. ללא יכולת לזוז, ללא יכולת לדבר. ראיתי אותי מוטלת חלקים חלקים על הרצפה. החושך סגר מסביב, הקור נכנס במלוא הכח והקפיא את הכל מסביב. Continue Reading

והעולם שתק

והעולם שתק. הסתובבתי לאחור, הבטתי לפנים, יגעתי לשמאלי ולימיני, הכל רעש וגעש סביבי. ובתוכי שקט. השקט לא העיק עליי כלל הוא אפשר לי להיות, להמשיך לחדור אל בתי האנשים, אל לבבות החלשים, אל מבוכי המצבים, להביט בהם רגע או יותר ולהמשיך לתהילה הבאה שלי. הבוקר השמשי איים להתחלף בחורף אימתני. ראיתי אותם, עינהם מביטות בי Continue Reading

יום הולדת

לילה. חריקת הכסא מנסרת את השקט במתינות. אימי ממשיכה להתנדנד מחכה בסבלנות הראויה למעמד זה. מלטפת את בטנה. שרה שיר ערש חרישי. שלווה טבולה בדאגה קלה אופפת אותה. עיניה נעצמות, שפתיה מיובשות והיא ממשיכה בתנועה הקצובה של הכסא. יודעת שהנה זה מגיע. השלפוחית הלוחצת לא מרפה. גורמת לה לטלטל שוב את גופה אל עבר בית Continue Reading